מחקרים צעירים
 
- חימום בפעולה כמייצר רצף אצל חולים סכיזופרניים - מורן שירה פוגל
- זרה בין המילים - סכיזופרניה, שפה וביבליותרפיה - אוריין שילה
- מסע לקראת עצמאות וייחודיות בטיפול באמנות - גלית קיציס ליבנה
- כחומר ביד היוצר - שימוש בחומרים בטיפול באמנות כביטוי וחיבור למצב רגשי - שמרית גרוס שטרית
 
 

"כחומר ביד היוצר"
שימוש בחומרים בטיפול באמנות כביטוי וחיבור למצב רגשי


שמרית גרוס שטרית
מטפלת באמנות
shimrit.sg@gmail.com
 
"כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר. כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר", מתוך התפילה
 

 
הקדמה
בטיפול באמנות החומרים הם שפה. שפת החומר היא ערוץ תקשורת בין המטפל למטופל, בין המטופל לחומרים ובין המטפל לחומרים. במאמר זה אתאר מה מתרחש בטיפול באמנות בין המטופל, המטפל והחומרים הנמצאים בחדר. מטרתי היא להעלות למודעות את חשיבותם הרבה של החומרים, ולהדגיש שבחירת חומר איננה מקרית. "החומרים הם לב לבה של העשייה האמנותית, הם מובילים את התהליכים, ומתוך העיסוק בהם נוצרים הדימויים והתכנים" (אורבך וגלקין, 1997).
כמו כן אתאר, באמצעות תיאור מקרה, כיצד העבודה בחומרי אמנות בכלל ובחמר (clay) בפרט מאפשרת חיבור ומגע עם הרגשות.

 
חומר
הגדרה: כל עצם התופס נפח עשוי מחומר כלשהו. אבן, מים ואוויר, ציפורים או עצים, כלי ברזל וזכוכית - כל אלה מורכבים מחמרים. בכל אשר נפנה אנו מוקפים בחמרים (אנציקלופדיית אביב, 1976).
 
המילה "חֹמֵר" משמעה במקרא סוג מסוים של עפר, אדמה דביקה בצבע אדום-חום (בערבית "חָמְרַה" משמעה אדומה) שתכונה אופיינית לה היא שאינה חדירה למים. ויש במקרא עוד מילה, "חֵמָר", לציון עצם הבא מן הטבע, צבעו שחור או חום או אדום, וגם הוא משמש ליצירת ציפוי אוטם, להדבקה ולסתימה ואף לחימום. שמו הלועזי אספלט. בראשית היו לדברי האדם משמעויות כפשוטן, חֹמֵר היה עפר, כמוסבר, וחֵמָר היה אספלט, כאמור. אלא שחלה הרחבה עצומה במשמעות המילה חֹמֵר, בין שמקורו מהטבע, כעפר וכעץ וכצמר וכפשטן, ובין שמקורו בתעשייה, כמתכת וכנייר וכזכוכית וכפלסטיק (ינאי, 1990).
 
המילה "חומר" מתייחסת לעולם הגשמי המקיף אותנו: עולם הנתפס באמצעות החושים. החומרים הם מגעיים. כל החומרים נקלטים באמצעות החושים (אורבך, 2003). לכל חומר גשמי איכויות פיזיקליות וכימיות ייחודיות. על פי הגישה האלכימית וניסיונם הקונקרטי של אמנים, כל חומר משקף רוחניות המיוחדת לו (שם). האלכימיה עוסקת בגלגולי החומר המשתנה והמתחדש ובשינויים שחלים בו מהמצב הבראשיתי רב-הניגודים עד למצב של אינטגרציה ושלמות. האלכימאים שאפו לגלות את חומרי היסוד, או את חומר היסוד הבסיסי של ההתהוות, של תהליכי החיים (נצר ,2004).

 
אמן, אמנות, חומר
עפרונות ציור, פחם, גירים שמנוניים, צבעי אקריליק, צבעים מן הטבע ועוד - בחומרים אלה ועוד רבים נוספים השתמשו אמנים לאורך ההיסטוריה. אמנים משתמשים בצבע ובחומר ליצירת דמויות של העולם כפי שהם רואים אותו. בתחילה הם ציירו על קירות מערות תוך שימוש בחומרים הבסיסיים ביותר, וכיום אמנים יכולים לבחור בחומרים שונים ובטכניקות שונות כדי להביע את הרעיונות ואת התחושות שלהם.
 
באמנות המאה העשרים אמנים החלו להציג חומרי אמנות במקום לצייר אותם. עבודות כאלה השיגו איכות חומרית שאין בצילום ובציור. החפצים שנתלשו מתפקידם הרגיל והוצגו כיצירות אמנות, הקרינו איכות פיוטית או סמלית (ברושי בן לוי, 1990). כבר בראשית המאה, ב-1915, צירף פיקאסו גרוטאות קרש וחוטים לאסמבלאז'ים שלו. ב-1951 יצר פיקאסו את פסל הבבונים (אם ובנה) ממכוניות צעצוע ושברי קרמיקה. ה- Ready-Madeשל מרסל דושאן החדיר לחומרי האמנות, מאז 1913, הפתעות כמו יצול אופניים, מתקן לבקבוקים, משתנה, כלוב ציפורים, ובעצם - מה לא, אפילו אוויר. אצל קורט שוויטרס, ב-1919, כבר ישבו לשולחן האחד של הקולאז'ים כל הגרוטאות שבעולם. מכאן כבר הובילה הדרך עד לעלים ולשורשים בציורים ובפסלים הפרימיטיביסטיים של ז'אן דובופה (משנות ה-50), וגם סיר לילה, נעליים, חולצות ומטריות ועוד באסמבלאז' של דניאל ספוארי מ-1966. גם בישראל נפרץ מחסום החומר האמנותי - תומרקין, השב ב-1961 מפריז עם אסמבלאז'ים גרוטאיים, איקה בראון, המדביק חבלים ובובות, ועוד. אמנים ישראלים התחרו אז ביניהם בהתחמרנותם: חול, פוליוויניל, דיולן, ניילון, זכוכית ועוד (גדעון עופרת, 1990).                                                                                   אמנים ומטפלים באמנות נמשכים מטבעם לגעת בחומרים ולשנות אותם. הם רגישים במיוחד לידע הצבור בעורם, בכפות ידיהם, בשריריהם, בחושי הריח והשמיעה שלהם. הם יודעים שהחומרים כהווייתם מייצגים עולם פנימי בראשיתי שבו טמונים זיכרונות, מראות, תחושות, חלומות, ומרחב - עוד לפני שהם מקבלים צורה בתהליך היצירה (אורבך, 2003).
 
"האהבה שלי לחומרים שונים היא כפייתית. היא תאווה קיומית של מפגש-מגע של ידיי בתחושות שונות, משדרות גלים שונים למוחי, אשר חוזר ומשדר לידי גלי כאב של 'חובה לגעת'", אומרת הציירת והפסלת ציונה שמשי (1990).
 
הצייר יוסף זריצקי (1992) כותב על המפגש הבלתי נמנע  בין החומר לצייר: " להיות צייר זה יותר פשוט ממה שאתה חושב. זה צבע שמן, צבע מים, מכחולים, עיפרון, נייר, בד וכל מיני דברים כאלו שמאפשרים לצייר עולם. ציור יוצר רק זה שנולד להיות צייר. ואם הוא נולד, אז הוא כבר נתקל. ובמה הוא נתקל? הוא נתקל בחומר שממנו בנוי העולם...".

                                        
 
שימוש בחומרים בטיפול באמנות
 
חדר הטיפול באמנות
חדר הטיפול באמנות עשיר בחומרים רבים. ארגון החלל והחומרים ייעשה בהתאם להעדפה האישית של המטפל באמנות - הבלטת נוכחותם של חומרים מסוימים, והבלעת חומרים אחרים )רובין וקייס אצל שטיינהרדט, (2000. מטפל באמנות מבטא את השקפת עולמו המקצועית לאופן ארגון חפצים וחומרים בחלל. סידור רהיטי החדר ואופן הגשת החומרים על מדפים או במכלים שונים יוצרים הזמנה ליצירה. החומרים צריכים להיות מאורגנים ומוצגים באופן שיאפשר בחירה חופשית מתוכם (בטנסקי, 1995, 1987 אצל רגב, 2000). הרושם הוויזואלי של סביבה זו מעביר למטופל את חשיבות יצירתן של תמונות ויזואליות באמצעות החומרים העומדים לרשותו (רובין וקייס אצל שטיינהרדט, 2000). הארגון הייחודי של חדר הטיפול באמנות המחייב תנועה, שימוש בחפצים וחומרים, מדמה ומשחזר את החיים. חדר האמנות, על חפציו, חומריו וטקסיו, הוא "סביבה מכילה" כאותה אם קדומה, ראשונית שבנוכחותה פועל הילד (אורבך, 2003).
 

מטפל, מטופל, חומרים
דאלי (1987) מציינת שהטיפול באמנות מתרחש בחלל שנוצר על ידי משולש שקודקודיו: המטפל, המטופל והדימוי. גוטליב (1999) טוענת שהתהליך הטיפולי מתרחש בחלל שנוצר על ידי המשולש המטפורי שקודקודיו: המטפל, המטופל וחומרי היצירה, בזמן נתון, במקום נתון. היחסים בין המרכיבים הללו הם הדדיים, מורכבים ורב-כיווניים, והם מוצאים את ביטויים בעיקר דרך עבודה עם דימויים. עבודה בחומרים מחייבת תקשורת בין-אישית בין המטפל למטופל ברמה העניינית הנדרשת לעבודה: בקשת חומרים, עזרה טכנית וידע ומתן שלהם. התוכן והצורה של רמת תקשורת זו יכולים לשרת, בו-זמנית, את הפעילות האמנותית ואת יחסי ההעברה בין המטופל למטפל. דוגמאות להתנהגות ברמת יחסי העברה יכולות להיות: הימנעות מוחלטת מבקשת עזרה, ביטויים רגשיים לא מתאימים לתגובות המטפל, שימוש כפייתי בעזרה העניינית שהמטפל מציע במסגרת העבודה היצירתית וכדומה.
חומרי היצירה המוגשים בטיפול באמנות, נועדו לקדם את תהליך ההעברה בשני אופנים: ראשית, הם מביאים את הסיטואציה הרגשית-חברתית שנחוותה עד כה על ידי המטופל אל ההווה באופן מוחשי, דרך פעולה של הבעה יצירתית. שנית, הם הופכים את המטופל המסויג לשחקן פעיל בהווה, העובד בעצמו באמצעות החומרים, בזמן שהמטפל רק עומד לצדו. תוך כדי השימוש בחומרים עולים תכנים הקשורים לתהליך ההעברה וקורמים עור וגידים באופן מוחשי ביותר דרך היצירה (בטינסקי, 1973 אצל רגב, 2000).

 
שימוש בחומרי אמנות כביטוי רגשי
מגוון החומרים והטכניקות העומדים לרשות המטופל במסגרת הטיפול באמצעות אמנות הוא לרוב מגוון מאוד. כל שילוב בין טכניקה לחומר עשוי להוליך לחיבור רגשי שונה, ליצירת דימויים וסמלים שונים ולהפעלת תהליכים אחרים. החומרים לוקחים חלק "פעיל" בעבודתו של המטופל בכך שהם מאתגרים את חושי הראייה והמגע. הם מגרים עוררות רגשית ומודעות בו-זמנית (בטנסקי, 1995, 1985). החומרים, באמצעות תהליך דינמי מתמשך שעובר היוצר, עוזרים למטופל לחזור ולהיות במגע ובאינטראקציה עם מכלול המייצג את אותם כוחות אוניברסליים אשר קיימים בו עצמו (רגב, 2000). חומרים שונים הנם בעלי משמעות שונה באינטראקציה עם המטופל. מטבעם, חומרים מסוימים הינם יצריים יותר, בעוד שאחרים יכולים לעורר דחייה. נוזליות מול מבניות, כניעות מול עקשנות, צורתיות מול היעדר צורתיות, רכות מול נוקשות, אטימות מול שקיפות וצבעוניות על כל גוניה - כל התכונות הללו של חומרי היצירה מכילות משהו מהכוחות האוניברסליים-אנושיים הנמצאים סביבנו. לכן, עבודה בחומרים מסוימים יכולה לגעת ברמות רגשיות עמוקות ביותר (בטנסקי, 1973 אצל רגב, 2000).
 
המטופל הלא מיומן זקוק לזמן על מנת לבנות את דרכי ההתקשרות שלו עם החומר המסוים, ולהטעין אותו משמעויות סימבוליות. רק לאחר מכן יוכל להגיע לאפשרות של דיאלוג עם עבודת היצירה (שבריאן אצל גוטליב, 1999). בדרך כלל בתחילת הדרך עסוק המטופל בחקירת התכונות הפיזיות של החומר, שאיננה מובילה ליצירת צורות סמליות, אך נחווית כחיובית (קרמר, 1980). מטופל המתקשה בהסמלה ובמציאת משמעות במעשה היצירה שלו בשלב זה, עשויי להיעזר בעיסוק בחומרים שלא על מנת ליצור יצירה אמנותית. עבודה זו מקבלת פעמים רבות אופי של משחק בחומרים שנראה כחסר מטרה, שאין בסופו תוצר, עם הרבה לכלוך ואי סדר. זוהי דרך עבודה המזכירה את המשחק הדיפוזי של תינוק בחודשי חייו הראשונים, והיא מהווה את הבסיס להתארגנות ברמה גבוהה יותר (גוטליב, 1999). ביטוי צורני אינו נמדד על ידי ניקיון וסדר או לכלוך ואי סדר, אלא על ידי היכולת לנצל את טווח החומרים, מעמידים ועד זורמים, בהתאם לאופי שלהם. אז נוצר דיאלוג אותנטי בין המצבים הפנימיים המבקשים לקבל צורה לבין החומרים (שטיינהרדט, 2000).
 
השימוש בחומרים היבשים יבטא בדרך כלל צורך בשליטה רגשית, סדר, ארגון, איסוף ושליטה של המטופל בלא-מודע וברגש, ואילו השימוש בחומר נוזלי יבטא בדרך כלל את הלא-מודע ואת האזורים הלא נשלטים של המטופל.חומרים זורמים, המכילים מים, יכולים לגרום לאי נוחות אצל המטופל, החש שלא בנוח עם תנועה שלא ניתן לשלוט בה (אשכר ופרידמן, 2008). בדרך כלל מטופלים מתחילים את התהליך כשהם לכודים בצד זה או אחר ואינם מסוגלים לזרום עם התנועה האפשרית בין שני הקצוות (שטיינהרדט, 2000). התנודות בין החומרים הן תופעה בולטת ובריאה. היא מאפשרת "רגרסיה בשירות האגו" (קריס אצל דאלי ועמיתים, 1995), כלומר, הרגרסיה המתרחשת "בשירות האני" מאפשרת שחרור ופורקן של דחפים ויצריות, המתועלים ליצירה. ה"שליטה" הנרכשת מחדש באמצעות העבודה בחומרים אלה מחזקת את האדם (כריס, 1952).

 
 
תיאור מקרה
 
"ואֵרֵד בֵּית הַיוֹצֵר וְהִנַה הוּא עוֹשֱׂה מְלָאכָה עַל הֳאָבַנֳיִם, וְנִשְׁחַט הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחוֹמֶר בְּיַד הַיוֹצֵר וְשַׁב וַיַעַשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיוֹצֵר לַעֶשׂוֹת"  ירמיהו יח', ג'-ד'

רקע
חומרי האמנות, ובעיקר החֵמר (clay), היו חלק מרכזי בטיפול בדן בן התשע. העבודה בחמר אפשרה לדן ביטוי מהיר יחסית של רגשות עקב התכונות הייחודיות של החמר. מתחילת הטיפול דן גילה סקרנות והתעניינות רבה בחדר האמנות, בחומרים ובחפצים שבו. דן התעורר בעקבות המגע עם החומר והצבע. ברגעים אלה צפיתי בילד מלא ספונטניות, יצריות והנאה.
הטיפול נערך פעם בשבוע במשך שנה במרפאה פסיכיאטרית בבית חולים בדרום הארץ. דן הופנה לטיפול עקב קושי להשתלב במסגרת הכיתתית. הוא סבל מבעיות רגשיות והתנהגותיות שנבעו בחלקן מהפרעת קשב וריכוז המלווה בהיפראקטיביות, ובחלקן מרקע סביבתי-משפחתי. הסימפטומים החמירו במלחמת "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008). ההורים ובית הספר דיווחו על התפרצויות זעם, השמעת קולות ואלימות פיזית כלפי עצמו וכלפי סביבתו. הטיפול נערך בחדר אמנות - חדר גדול, שופע חומרי אמנות.

 
גילוי החומר
במפגשים הראשונים אני מרגישה שדן רוצה "לאכול את החדר". בכל פעם שאני פותחת את הארון, דן דוחף את ראשו ומבקש את שעיניו קולטות. מבקש לנסות מהכול. דן אינו מדבר אליי ישירות, אלא ממלמל או מדבר דיבור לא מובן אל החומרים ומדי פעם, כשהוא צריך דבר מה, הוא ממלמל את בקשתו ומיד ממשיך בעבודתו. דן נכון לבלוע כל כמות של חומר בלי שיתמלא כהוא זה. הוא בודק כמה נשאר בקופסת הצבע ואם יש קופסה חדשה, אם יש צבעים נוספים ואם הצבע קיים בכמה חברות.
בשלב זה דן בודק באמצעות החומרים עד כמה אני קשובה לו ואם אני מזהה את צרכיו בלי שיצטרך לבקש. הוא רוצה לחוש מוכל ומוגן דרך סיפוק החומרים והעזרה הטכנית שלי. דן מבטא את אכזבתו ממני כאשר איני מספקת מיידית את רצונותיו או כאשר הוא חרד שהחומר לא יספיק למילוי צרכיו.
 
שבריאן (1994) עורכת הקבלה בין חומרי האמנות שאותם מגיש המטפל למטופל למזון שאותו מגישה האם לילדה. "כשחומרי האמנות מסופקים למטופל על ידי המטפל, יכול להתעורר זיכרון החוויה של המזון המסופק לתינוק על ידי האם. כשזיכרונות אלו מתעוררים, המטופל עשוי להשתמש בחומר בדרך של העברה. בשלבים הראשונים של הטיפול, שלבי יצירת הקשר, המטופל יכול דרך השימוש בחומרים לבחון את המטפל, את יחסו, תגובתו וגישתו אליו. למשל: משא ומתן על ה'מזון', כמות החומר - ה'מזון' - שהמטפל מגיש לו. בשנותיו הראשונות של הילד המזון יכול לשמש כאובייקט מיקוח. נוצרת הקבלה סימבולית בין אם- מזון- ילד לבין מטפל- חומרי אמנות- מטופל."

 
שימוש בחומרים לסיפוק צרכים ראשונים:
 
בית, הגנה
בתקופה הראשונה של הטיפול דן עסוק במציאת המקום הבטוח שלו. דן אוסף חומרים שונים: קרטון, ניילון, סיכות מהדק, מקלות ארטיק. בשלב זה החומרים שבחר יבשים ונשלטים. במשך כחמישה מפגשים דן בונה מחומרים אלה מבנה ומכנה אותו "הבניין". בניית הבניין, הבית, מבטאת כמיהה לביטחון, להחזקה ולאיסוף.
אני צופה בביטוי גופני של טקסי התארגנות פנימיים, כאלה המקדימים את בניית הבית וכאלה המתקיימים בזמן בניית הבית: דן חסר שקט, מסתובב בחדר מצד לצד, הוא פונה לבובת ה"נחום תקום", חובט בה, מניף אותה באוויר ומסובב אותה באמצעות ידיו כמו מתאגרף בזירת אִגרוף. דן מוריד את הבובה וניגש לשולחן, שם מחכה לו קופסת קרטון בעלת ארבע דפנות ובסיס תחתון שבחר כדי ליצור מקום אכסון לעבודותיו. דן "נאבק" בקופסה ומנסה לקרוע אותה באמצעות ידיו, וכאשר אינו מצליח הוא נעזר במספריים. דן ממלמל לעצמו חלקי מילים ודיבורו אינו מובן. לאחר כמה רגעים של מאבק הוא פונה אליי ומכריז: "בניין". ההתנהגות של דן מגלה מידע רב על אודות רגשותיו, דרכי התמודדותו וכן ה- Unthought - Known (ידיעה שלא מדעת). אלה אותן תחושות קשות, מובנות מאליהן וחסרות שם שהן חלק בלתי נפרד ממנו. (בולאוס, 2000 אצל אורבך, 2003).
 
על פי בולאס, האם היא מקור השינויים בחייו של התינוק. הוא אינו מבחין בה כשלעצמה, והיא ממלאת תפקיד של אובייקט מתמיר בכך שהיא משנה בהתמדה את הסביבה של התינוק כדי לענות על צרכיו. תהליכי יצירה מובילים למקומות טרום-מילוליים, ילדיים, קדומים, הצפים באמצעות התהליך החושי הטמון במגע. בתוכם ניצבים מצבי ה- Unthought - Known (שם). אינספור המפגשים הלא מילוליים בטיפול באמנות הקשורים בעשייה ובמגע עם חומרים וחפצים, עשויים להחיות חוויות קדומות של המטופל עם האובייקט המתמיר שלו (אורבך, 2003). דרך פעולותיו של דן עם החומרים אפשר לראות עד כמה גופו מלא תוקפנות שחייבת להשתחרר לפני השתקעותו ביצירה.

 
הגג
בשלב הבא דן יוצר גג ל"בניין". יצירת הגג מאפשרת נגיעה בחרדה שליוותה ( וייתכן שעדיין מלווה) אותו במהלך מלחמת "עופרת יצוקה". במהלך העבודה על הגג דן מכניס את ראשו לתוך ה"בניין" ואומר: "זה הגנה מפני קסאמים". ה"בניין" מקבל ממד מוחשי של הגנה וביטחון. דן בוחר לצבוע את הגג בצבעי גואש נוזליים, פחות נשלטים. העבודה בצבעי הגואש מסורבלת, מוצפת ומציפה. דן חש שהוא מאבד שליטה, וכדי להחזיר לידיו את השליטה, הוא בוחר לכסות את הצבעים בעודם לחים בניילון נצמד. "הניילון מגן על הצבעים ועל כל הבניין מהגשם", הוא אומר. דן מבטא דרך נזילת צבעי הגואש את ההצפה הרגשית ואת החרדה שחווה בעקבות נפילות הקסאמים ואת המשאלה לחוש מוגן.
 
הזנה
כאשר דן חש שהוא סיים לבנות את ביתו ומצא מקום בטוח, הוא מבקש לעבוד בפלסטלינה. אנחנו יושבים זה ליד זו ומרככים יחד פלסטלינה לעבודה. אני מרככת את החומר בעבורו ומושיטה לו  פלסטלינה  שרוככה וחוממה (כאשר מרככים פלסטלינה היא מתחממת) בצבעים שונים זה אחר זה. אני חשה כאם המאכילה את בנה. דן נהנה מהמגע בחומר ומכך שאני מרככת את החומר ומשקיעה בעבורו. דן נהנה לגעת בחומר ולחוש אותו כמו תינוק הנצמד לגוף אמו. במהלך העבודה דן מניע את כל חלקי גופו. העבודה בפלסטלינה מאפשרת לדן תקשורת לא מילולית - הגוף מתקשר באמצעות הפלסטלינה. דרך תקשורת זו הוא מבטא את הנזקקות שלו ואת הרצון בחום ובקרבה.                                     
 
שליטה
החומרים ליצירה ושאר החפצים בחדר עומדים לרשותו, וניתנת לו האפשרות לבחור באילו להשתמש ובאיזו דרך להשתמש בהם. כך הוא חווה שליטה, שנראה שהוא מחפש אותה וזקוק לה. דן בוחר בחומרים שמתאימים ונחוצים לו ביותר, ואפשר לראות איך החומר מוביל את התהליך ועוזר לו להשלים את הדבר שהוא זקוק לו. במהלך כמה מפגשים דן מתנסה בחומרים: חמר, פלסטלינה, בצק ודאס. חומרים אלה משתייכים לקבוצת החומרים חסרי הצורה המתאימים ליצירת צורה. אין להם צורה מסוימת, וניתן לשחק בהם כחומר או לעצב אותם לאובייקטים (שטיינהרדט, 2000).
דן בודק בכל אחד מהם את הטקסטורה של החומר, מידת השליטה בו, חוזקו ומצבו לאחר שבוע. דן אומר שחיבתו ומשיכתו לחומרים הללו היא כי "אני מחליט מה יֵצא מהם". החומרים הרכים עוזרים לו לחוש תחושת שליטה. דן נעזר בכלים בעבודתו עם החומרים הרכים, כגון כלים מעץ, פטיש, סכין, מערוך. כלים אלה נותנים לו תחושה של שליטה אמוציונלית בשימוש בחומר (שטיינהרדט, 2000).

 
פורקן ושחרור באמצעות השימוש בחומרים            
דן לומד לבטא תוקפנות ולשחרר אותה דרך החומרים. בתחילת הטיפול התוקפנות הופנתה בעיקר לבובת הנחום תקום, ועתה הוא מבטא אותה באמצעות החומרים - זריקת חמר, דפיקה וחריטה בטושים וקריעת הדאס או הפלסטלינה. משבוע לשבוע דן מרחיב את זמן עבודתו עם החמר (clay), מתאהב במגעו ובאפשרויות הטמונות בו. ההיקשרות לחמר נוצרת מהמגע - מהמפגש הראשוני, והוא זונח כמעט לחלוטין את שאר החומרים.
במפגשו עם החומר מופיעה התעוררות ויצירתיות. כל גופו משתתף בעשייה האמנותית. הוא זז עם החומר, תנועת גופו מגושמת ועבודתו אימפולסיבית עד לשקיעתו בתהליך העבודה, כשהוא מתחבר לחומר. אז מגיע השקט שלאחר הסערה. החמר הפך בעבורו לכלי ולפורקן של רגשות עזים. צורת עבודה זו היוותה בסיס להתארגנות ברמה גבוהה יותר.
 
היימליך ומארק (1990) מתארים מטופלים המגיעים לטיפול עם רגשות של חוסר אונים או אובדן וצער : "... ילד עשוי להרים גוש חמר ולהתחיל לגלגל או ללחוץ אותו. הילד מגיב באמצעות חוש המישוש לטקסטורה של החומר, והחמר משנה את צורתו. הילד יכול לחוות באופן מיידי כיצד החמר מגיב למגע שלו ולרגשותיו. דרך חוויה תנועתית זו גם ילד ביישן יכול להכיר ביעילותו שלו." (בתוך שולט וגברון, 2006).
 
דן בודק את הגבולות. אופן השימוש שלו בחומר מעיד שהוא צריך לחקור את גבולות המותר והאסור, שליטה ואובדן שליטה.
הוא משתמש במרחב הרגשי של הטיפול כדי לחקור את חומרי החיים הראשוניים. תחושת החומרים והטקסטורות השונות על גבי העור מעוררת חוויות שונות וזיכרונות מוקדמים השייכים בעיקר לתקופה הפרה-ורבלית (קרמר, 1980), שכנראה לא מיצה.
המגע בעבודה עם החמר דורש תנועה של חלקי הגוף שונים. צורת עבודה זו מאפשרת תקשורת לא מילולית רבה בעבור דן. דרך תקשורת זו מבטא דן את עולמו הפנימי ואת יחסי האובייקט שלו.
 
תהליך עבודתו של דן חוזר על עצמו בדרך כלל: ראשית הוא משליך את רגשותיו העזים על החמר, ואחר כך מגיע התוצר. יצירת התוצר מהירה מאוד ונראית כפחות חשובה בעיניו. הנלי (2003) כותב כי אצל מטופלים המצויים בשלב התפתחותי מוקדם, החמר נשאר חוויה חושית, וקבלת תוצר ממשי איננה מהווה שיקול. לדוגמה, דן מבקש להכין מסכה. אני מוציאה מגוון של חומרים וגם חמר. דן מדביק שורה של עיניים זזות על גבי המסכה, מביט בעיניי כאילו הוא מבקש אישור לסיום היצירה, וברגע אחד עוזב את המסכה וזורק גוש חמר על הרצפה. דן צועק על המסכה "אני סיימתי היום". הוא מטיח את המסכה על השולחן ושב ומכה את גוש החמר. דן מבטא צורך פנימי בתנועה ובהוצאת אנרגיה דרך החמר. זו העבודה עצמה.

 
מנוחה מחומרים
השילוב בין התחושות הנוצרות במגע עם חומרים, התנועה בחדר תוך כדי העבודה ונוכחותי כמתבוננת גורמים לשינוי. דן משתמש לשם בניית זהות (Kohut ,1971) בכל מה שהוא מצליח לשים עליו את ידו (הוניג, 2005). לאחר תקופה של חקירה ממושכת של החומרים דן מבקש מנוחה. "היום אני רוצה לנוח ולא לעבוד", הוא אומר. הוא פונה לארון הבובות והמיניאטורות ובוחר בקופסת מכוניות. הוא נשכב על השטיח, ומשחק לאורך כל המפגש במכוניות. אני חושבת על בקשתו לנוח ועל העבודה הנפשית הרבה שדן עושה באמצעות החומרים. דן בטא את עולמו הפנימי וברא אותו בחומר, ולכן, מנוחה פיזית ונפשית משמעה בעיניו פגישה ללא חומר.
 
באמנות ובייחוד בטיפול באמנות הנפש מעוררת את הביטוי הרגשי על ידי קידום השלכה נפשית על מרכיבים חומריים. ויניקוט ייחס לאמנות ולמשחק מקור משותף, קיומו של מרחב אפשרי. "המטופל המשחק בדימויים שהוא יוצר מפעיל, דרך המשחק, תהליכים של ריפוי עצמי. כאשר הוא משחק בדימויים שיצר משחק המטופל בחומרי הנפש שלו." (ויניקוט, 1971).
 
נראה שהתהליך שדן עובר בטיפול מאפשר לו להתארגן טוב יותר, ואכן, מחוץ לחדר הטיפולים פוחתות ההתפרצויות וחלה התקדמות בלימודים. באחד המפגשים אני מספרת לדן על שיחותיי עם מוריו ועם הוריו, שבהן שמעתי עד כמה הוא השתפר. דן מקשיב ומחייך לעצמו. הוא מבקש גירי פסטל וגיליון נייר לבן . הוא עדיין  נח/נמנע מלעבוד בחמר (clay), ובוחר לעבוד בחומרים רכים וקלילים. "גירי הפסטל ,האבקתיים והצבעוניים, משדרים אופטימיות ואסתטיות מטבעם. החומר מזמין רכות וקלילות בתפעול. אסתטיקה, מרחבים וחלומיות. הגירים מעבירים תחושת זרימה ואור. זוהי עבודה לא מאיימת בחומר קווי שמצוי בשליטת היוצר בכל רגע." (אורבך וגלקין, 1997). אני נענית בשמחה לבקשתו של דן היות וצבעי הפסטל אהובים גם עליי. אני מכירה בתכונות החומר ומבינה את בחירתו של דן בהם. אני מבקשת מדן רשות להצטרף, ואנו מציירים יחד על דף נייר לבן. דן רגוע ושליו ועובד בשקט וברכות, האגרסיביות לא נמצאת בחדר היום. הציור רך, נעים וזורם, מלא בחיבורים. תחושה של אינטימיות מציפה אותי.
 

 
סילוק ותיקון באמצעות חומרים
בחלקו האחרון של הטיפול דן החל ביצירה עם חמר ודאס.
 
"ההזדמנות ליצור חפץ מגוש חומר, אשר הינו סימבולי ומטפורי לעולמו הפנימי, חשוב ביותר לתהליך הטיפולי. זהו תהליך אלכימי בו מעביר המטופל את תחושותיו לביטויים רבי משמעות" (שולט וגברון, 2006).
 
באחד המפגשים דן יוצר עץ אשוח מחמר, ובמפגש אחר הוא יוצר מכונית מדאס. דן מניח לעבודות להתייבש, ולפני שהוא עוזב את החדר, הוא מבקש ממני שאביא למפגש הבא פטיש. לאחר שבוע דן חוזר אל העבודות. עבודת העץ נסדקה ונוצרו בקעים בעץ. דן מאוכזב מצורתה של העבודה ולא רוצה לראות אותה יותר. מכונית הדאס התייבשה והתבקעה, ודן מביע את אכזבתו למראה המכונית. דן "כועס" על החומר, ש"אכזב" אותו. הוא מבקש פטיש ומכה במכונית. המכה עדינה וחששנית. כאשר אני מנסה לשוחח עם דן על המתרחש הוא מסתגר. הדיבור לא מתאים לו. ללא מילים הוא פונה לעבוד בחומרים יבשים-נשלטים, נייר ומספריים. פעולת הגזירה האקטיבית משחררת. קו המגזרת נוצר על ידי פעולה אקטיבית מאוד של עבודת יד ומספריים (אורבך וגלקין, 1997). כשאני אומרת לדן שנשארה דקה למפגש, דן מסיים את הפעולה שהתחיל קודם אך בלם בעודה באבה. הוא לוקח את הפטיש, מעמיד את המכונית על הרצפה ומטיח בחוזקה את הפטיש. המכונית נשברת לחלקיקים רבים. הוא מניח את הפטיש ונשכב בתנוחת ערסול על השטיח, נח.
 
במפגש זה השתמש דן בכלים שונים, כגון מספריים ופטיש. בטיפול באמנות מטופל יבחר לגעת בחומר בידיו או להשתמש בכלים שונים. כשהעבודה מתבצעת במגע ישיר בין החומר לידיים, המגע הישיר הוא אינטימי מאוד, ומזכיר את המגע בין האם לילדהּ. העור שבקצות האצבעות חש וקולט קומוניקציה מוחשית. "עבודה עם כלים כמו מכחול או מספריים יכולה לתת תחושה של שליטה אמוציונלית בשימוש בחומר ללא שימוש בכוח ולא נדרשת קואורדינציה. כלים כבדים כמו פטיש, אזמל וכלי חיתוך, הנדרשים בעבודה עם חומרים עמידים, מזמינים תנועות יותר אגרסיביות, ועשויים לדרוש כוח, קואורדינציה, דייקנות וזמן" (שטיינהרדט, 2000). דן ביטא דרך ההטחות בפטיש כעס, תסכול, פורקן של דחפים ושחרור. פעולות אלה מעייפות אותו פיזית ונפשית, והוא זקוק עתה למנוחה.
 
לאחר המנוחה, כשדן מביט על השברים הנחים על השטיח, הוא נבהל מהלכלוך שעשה, אינו יודע מה תהיה תגובתי. דן מביט בי בעיניים משתהות כשאני מקבלת ומאפשרת את ה"הרס" בחדר. אני מרגישה שקרה דבר משמעותי. מעשה השבירה הוא סוג של הישג בעבור דן. דרך תהליך השינוי החיצוני של החומר התאפשר לדן לחוות בצורה מוחשית את החלקים השלמים והמפורקים של עצמו. "אחת המטרות של הטיפול באמנות הינה לסייע למטופל בשחרור והבעת דחפים תוקפניים, אגרסיביים (באמצעות החומרים). בעוד שקתרזיס כשלעצמו אינו מספיק, התנסות אמיתית וכנה של הבעת רגש כלשהו והגילוי כי יש אפשרות לשלוט בו ואין הכרח שיהיה הרסני, מהווה חוויית למידה משמעותית" (רובין, 1984).
 
דן מתייחס לחלקים השבורים בכבוד. הוא שומר אותם, כמו ששמר עד היום כל חומר או חלקי חומרים שונים שעבד איתם.
דן יוצר לעצמו מכל מפלסטיק ומכריז : "זה יהיה הפח שלי". בפח האישי דן שומר את חלקי השברים של העבודות ששבר. דן שולט בהחרבתו, בקריעתו ובהריסתו אך גם בשמירתו של החומר. בכך הפעולה מחברת אותו עם החוסן ומאפשרת לו שליטה.
דן בוחר "לסלק" את השברים אל הפח האישי שלו. הפח נשמר בחדר האמנות. ההתייחסות המכבדת לרצונו בהרס והכבוד לשברים על ידי אסיפתם ושמירתם סיפקו לדן חוויה מחזקת ומעצימה, חוויה מוחשית של הרס, תיקון ובנייה מחדש.                                                              
על פי שבריאן (1995), פעולה זו שעושה דן נקראת סילוק. שלב הסילוק מגיע לאחר העיבוד. "לאחר התגלמות של הדימוי האמנותי מופיע שלב ההפנמה שלו וקבלת הבעלות עליו כחלק מתוך הסובייקט. זהו שלב העיבוד. לאחר מכן מתבצעת פעולת הסילוק." (שבראין, 1995).
פעולותיו של דן מצביעות על סיום העיבוד, איחוי החלק והחזרתו לעצמי.
 
לקראת סיומו של הטיפול דן מבטא במילים את תחושותיו לגבי החומר: "אני תמיד צריך לבוא, החומרים והיצירות עוזרות לי ואני לא רוצה להפסיק לעולם". דן מבין ומכיר בכוחם של החומרים לגביו. הוא למד אותם, ודרכם למד להכיר ולקבל את עצמו.
ההשפעה הישירה של החמר על החושים יצרה אצל דן גשר בין החושים לרגשות. דן דיבר דרך החומרים, נעזר בהם כדי לבנות ולהיבנות ובמקביל נבנה אצלו גם הדיאלוג המילולי. הוא החל להשמיע קול, להשתמש יותר במילים ולבטא רגשות, הן בטיפול והן מחוץ לחדר הטיפול.
 

עוגת יום הולדת
במפגש האחרון שלנו דן אינו מוותר על מגעו של החמר, והוא יוצר מהחמר עוגת יום הולדת. דן חש כי גדל בשנה. דן יוצא מהחדר, הוא מחזיק ביד אחת את ה"בניין" המלא בעבודותיו, וביד השנייה את עוגת החמר הלחה שלא הספיקה להתייבש. לחייו של דן סמוקות והוא נרגש מהמלאות בידיו, ואני מאמינה שהוא חש מלאות גם בנפשו.
 

סיכום
לחומר יש הרבה מה לומר עוד בטרם נהפך ליצירה מוגמרת, עוד בשלב הגולמי. בכל חומר גלום כוח עצום, כל חומר שונה בתכונותיו, באופיו וביכולות התפעול שלו משאר החומרים, וכל שילוב בין טכניקה לחומר עשוי להוליך להתחברויות רגשיות שונות, ליצירת דימויים שונים ולהפעלת תהליכים אחרים (גוטליב, 1999). סיפור המקרה מדגיש את היחס בטיפול באמנות בין המטפל-המטופל וחומרי היצירה. החומרים לא נבחרו באקראי, והם שיקפו בחירה נפשית עמוקה. היה מרשים לראות כיצד השתמש דן בחומרים לטובת התהליך ההתפתחותי שלו ולטובת בניית יכולת הרגעה עצמית, ארגון ואינטגרציה. החומרים שעמם עבד דן, ובייחוד החמר, נבחרו על ידו באופן אינטואיטיבי לשאת את התהליך האישי שלו. 
ממאמר זה עולה החשיבות בכך שאנו, כמטפלים באמנות, נכיר את הפוטנציאל הגלום בחומרי האמנות הן ברמה הטכנית והן ברמה הסימבולית-רגשית. עומק ההבנה שלנו כמטפלים יכתיב במידה רבה את יכולתנו לעזור למטופל בדרך יצירתית שאינה מילולית.


  • אני מבקשת להודות לדסי רביד על שהדריכה אותי בעבודה הטיפולית, ולאמירה אור, על הנחיית עבודת הגמר שעליה מבוסס המאמר.
 


ביבליוגרפיה
 
אורבך, נ' וגלקין, ל' (1997). רוח החומר, חלק ג', קריית ביאליק, אח.

אורבך, נ' (2003). מלון כיס - עבודות על ניר :להוציא רוח מהחומר - מסה על טיפול באמנות.  קריית ביאליק, אח.

אשכר, מ' ופרידמן, ל' (2008). בית,ממלכה,גדר –אפיונים ייחודיים של הטיפול באמנות עם מפוני גוש קטיף. נדלה מאתר בין המילים - כתב עת לטיפול ביצירה והבעה:
www.artstherapyjournal.co.il

ברושי בן-לוי , מ' (1990). הווילון של פרסיאוס. משקפיים, (11), 31-29.

גוטליב, ת' (1999). "כמה אספקטים של טיפול באמנות-עבודה עם ילדים ובני נוער". סחי"ש 14 (1),73-65 .

דאלי, ט' ושות' (1995). תרפיה באמנות - התפתחויות חדשות - תיאוריה ומעשה. קריית ביאליק, אח.

הוניג, א' (2005). "על חבל דק". בתוך: אור, א' ואמיר, ד' (עורכות). בשפה אחרת - תרפיה באמנויות - סיפורי טיפול. בן שמן, מודן.

הנלי, ד' (2003). תרפיה באמנות עם חמר. קריית ביאליק, אח.

ויניקוט, ד.ו., [1971] 1995,משחק ומציאות. תל אביב, עם עובד.

ויניקוט, ד'.ו' ."תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית". בתוך ד'.ו'. ויניקוט. ברמן, ע' (עורך) .(2009) עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב, עם עובד.

זריצקי, י' (1992). אקוורלים. תל אביב, גלריה גורדון.

ינאי, י' (1990). "חמר ביד יוצר: גלגול משמעותה של מלה עברית". משקפיים, (11), 57-55.

לבנון, י' (עורך) (1976). ערך: חומר. אנציקלופדית אביב . כרך (8). מסדה בע"מ.

נצר, ר' (2004). מסע אל העצמי: אלכימיית הנפש - סמלים ומיתוסים .בן שמן, מודן.

עפרת, ג' (1990). "כחומר(כל חומר, לעזאזל!) ביד היוצר". משקפיים, (11),17-9 .

קייס, ק' (1995)."חיפוש אחר משמעות: אובדן ומעבר בתרפיה באמנות עם ילדים". בתוך: דאלי, ט' ושות' (1995). תרפיה באמנות - התפתחויות חדשות - תיאוריה ומעשה. קריית ביאליק, אח.

קרמר, א' (1980) אמנות כתראפיה לילדים. תל אביב: דביר.

רגב, ד' (2000)."התיאוריה הפנומנולוגיה לטיפול באמצעות אמנות". נפש , (5), 56-46, 2000: (6), 65-54, 2001.

שמשי, צ' (1990)."אין 'אמת של חומר'". משקפיים, (11), 47-46.

Kris, E. (1952).Psychoanalytic Explorations in Art .Part One. New York: Intenational Universities Press, Inc.

Sholt. M. and Gavron (2006) : 'Ther
apeutic Qualities of Clay-work in Art Therapy and Psychotherapy: A Review': Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 23(2) pp. 66-72 © AATA, Inc

Rubin, J.A. (1984).Child Art therapy. New-York, Brunner / Mazal.

Schavrien, J. (1994). 'The Picture as Transactional Object in the Treatmet of Anorexia'. In : Dokter, D (1995) Art therapies and Clients with Eatig Disorder, London, Jessica Kingsley Publishers.

Steinhardt, L. (2000), Foundation and Form in Jungian Sandplay, Jessica Kingsley Publishers, London and Philadelphia.
 

 
 
 
 










 

מי אנחנו  I  צור קשר  I  ארכיון


כל הזכויות שמורות לסמינר הקיבוצים  2010    ן     Site by Luna Desig   

לייבסיטי - בניית אתרים