מחקרים צעירים
 
- ייצוגים של בית, אם וילד בטיפול באמנות במסגרת פנימייה - הדס אלול
- פירוק מבוקר של תוקפנות במעבר לבגרות - אסנת זיו גזית
- בדידות פוגשת בדידות/ בדידות כנקודת מפגש במערכת היחסים הטיפולית ובאמנות – איתן גילור
- גבולות השימוש בטכניקת הכפיל בקבוצת ילדות בסיכון - מיה מורסיאנו
 
 


פירוק מבוקר של תוקפנות במעבר לבגרות
נער מתבגר בונה ומבעיר פצצות אמתיות בטיפול באמנות ולומד לשלוט ברצונו להבעיר את סביבתו
 
 
 מאת אסנת זיו גזית
מטפלת באמנות
osnat.g@gmail.com
 
 
במקרים מסוימים אפשר לומר:
זרעת תינוק וקצרת פצצה.
בעצם זה נכון תמיד,
אלא שלא תמיד זה נראה כך".
(ויניקוט)


מאמר זה מתאר את השנה השנייה בטיפול באמנות עם נער מתבגר בתחנה לבריאות הנפש במרכז הארץ. בשנה זו בנה הנער פצצות והבעירן במסגרת הטיפול. אדון כאן בתכנים הרגשיים, בפנטסיות, בסמלים ובטקסיות שהתעוררו והתקיימו בתהליך הטיפולי הלא-שגרתי הזה.

פצצה

בעת הפיצוץ מתפשט חומר הנפץ במהירות רבה. החומר המוצק נהפך לכמות עצומה של גז, המתפשט במהירות גבוהה ובלחץ אדיר. הגזים הנוצרים מתפשטים לנפח הגדול פי אלף ויותר מהנפח ההתחלתי. התהליך מכונה גל הלם, והשפעתו הרסנית על הסביבה. הפיצוץ מלווה בפליטת חום רב ובקול נפץ עז (אלמוג, 1992).

תהליך הבנייה של פצצה בטיפול מעלה אנלוגיות רבות לנפש האדם. החלק החיצוני של הפצצה, המעטפת, מגינה ושומרת על תוכן הפצצה, עד לרגע הפיצוץ. בעת הפיצוץ התמונה מתהפכת: כל מה שהיה שמור בפנים, שקט ולא מזיק, עולה על גדותיו, קורע והורס את קרום ההגנה ומחריב את הסביבה. בהשאלה לנפש האדם, התכנים הפנימיים, המציפים, העטופים בהגנות, מתפרצים החוצה, בוערים ומחריבים. פתיל ההצתה החיצוני, המצית את הפצצה, נותן גם זמן הגנה, ומתריע על הפיצוץ העומד להתרחב. הוא מייצג דרך וזמן.

החומרים המרכיבים את הפצצה המטאפורית הם תחושות סכנה, איום ותוקפנות. בהיותה אמצעי לחימה, מייצגת הפצצה גם גבריות ומיניות והמתח הכרוך בהן. אולם בניגוד לכלי נשק אחרים − רובה, טיל, אקדח − המגלמים פאליות גברית, הפצצה היא ממין נקבה: היא מעוגלת ומחוברת לפתיל. בשדה הנשק הגברי יש לה אפשרות ביטוי בצד הנשי והאמהי-העוברי.

האם תצליח להתפוצץ? האם תשרוד הסביבה את הפיצוץ? האם יישאר "אני" לאחר הפיצוץ? איזה "אני" יישאר, אם יישאר?

לפיצוץ או לאי-פיצוץ יש אפשרויות סמליות רבות. פצצת נפל היא כישלון, סירוס, אכזבה ותסכול. אם התפוצצה, לעוצמתה ולתפישתה בעיני הסביבה יש משמעות. המטפל באמנות בוחן עוד שאלות: מאלו חומרים עשויים מרכיבי הפצצה: המעטפת, הפנים ופתיל ההשהיה? מה מסמלים האש והעשן, תוצרי הפיצוץ? איך מחוברים חלקיה? מה צורתה? על מה מעיד שינוי במאפייניה?


דוגמה טיפולית

רקע. הוריו של יוני (כל השמות בדויים והפרטים שונו) נשואים יותר מ-20 שנה. לאחר שנים שלא הצליחה האם להרות, החליטו בני הזוג לאמץ תינוקת, דנה. שבועיים לאחר האימוץ הרתה האם. עם הזמן התגלה שדנה סובלת מפיגור ראשוני ומבעיות התנהגות קשות. האם מתארת את חיי היום-יום כהשקעה מתמדת בדנה. יוני, הילד הבריא במשפחה, גדל בצלה של אחותו המאומצת והבעייתית. האב, עוד בתקופת ההריון, היגר לשש שנים באמריקה הדרומית לבדו, ושמר על קשר רופף, עד שחזר ארצה בהחלטה להשתלב במשפחה. בגיל 12 וחצי הופנה יוני לטיפול עקב בעיות חברתיות ולימודיות.

יוני הוא ילד ג'ינג'י, צנום, ביישן, בעל פנים עדינות ויפות וידי זהב. במהלך הטיפול, שנמשך שנתיים וחצי, הוא בגר והיה לנער. בשנה הראשונה של הטיפול היה עסוק ביצירת מקום בטוח, בינו לביני ובינו לבין החומרים. הוא הירבה לעבוד באמנות ביצירת דמויות תלת-מימדיות.

לאחר פגישות מעטות עלו התימות המרכזיות של הטיפול: תחושת סכנה ואיום מבחוץ, והתוקפנות כתגובה. התוקפנות הופנתה כלפי הקשר בינו לבין אמו, כאשר ניסיונות ניתוק תוקפניים והתנהגות הרסנית היו דרכיו לניתוקו ממנה באופן חלקי. גם לאחר שימוש רב בתוקפנות, נותר הקשר בעינו: רפוי, חלש ומעביר תחושה של חולי וחוסר אונים. הדמות הגברית- האבהית שהצטיירה בעבודותיו התאפיינה בחולשה ובסירוס.
יוני בא לפגישות ברצון. הוא הקדים, המתין לי בשקט, ולא התערב עם ילדים אחרים שחיכו בחוץ. לעומת נוכחותו השקטה והעצורה, היו התכנים בעבודותיו עוצמתיים. לאורך כל הטיפול נהג לבקש ממני חומרים מסוימים וייחודיים שיתאימו לצרכיו. חוויתי בקשות אלו כמשאלה להזנה אמהית שחסרה לו עד מאוד בשלבים המוקדמים של חייו והשתדלתי להיענות להן. במפגש בינינו היה יוני צריך אותי נוכחת כדמות אמהית מזינה ותומכת המתפעלת ממעשה ידיו וממנו עצמו.

עקב אילוצים טכניים עבר הטיפול בשנה השנייה מהמבנה המרכזי למבנה סמוך של חדר אחד בלב גינה ירוקה. כבר בפגישה הראשונה בחדר החדש שינה יוני את המסגרת והפגישות התחלקו מעתה בין חוץ לפנים ועסקו ברובן בבניית פצצות.

בפגישה הראשונה בחדר החדש, לאחר שסקר את החומרים ואת החדר ולא הצליח להחליט מה לעשות, הבחין יוני בין החומרים בפתיל ובמשטחי שעווה רבועים ליצירת נרות, ומיד ידע מה הוא רוצה לעשות: פצצות סירחון. תנועותיו השתנו, הוא אזר מרץ והתלהבות, ובזמן הקצר שנותר בנה שלוש פצצות.

הפצצות היו עשויות ממשטחי שעווה בצבעים שונים, ולכל פצצה חובר פתיל. אחת הפצצות שבנה היתה יותר מורכבת. המעטפת היתה עשויה ממשטח שעווה והפנים מולא בחלקי בלונים, נוצות, גומיות וקלקר. "אלה דברים שעושים הרבה ריח. ככה היא נראית סתם, עד שמדליקים אותה. כשמדליקים, כל הסירחון מתפשט", אמר.

פצצת סירחון
פצצת סירחון

לקראת סיום הפגישה אמרתי ליוני כי אפשר גם לחשוב על אנשים שמחזיקים המון בפנים ואז מתפוצצים, אולי כמו הכעס שלו. הוא הרים מבטו בהפתעה וחייך. החלטנו לשמור את הפצצות ב"קופסת הכעס" שלו.

בפגישה הבאה הוא ביקש גפרורים, צמר גפן ומעט שמן. התלבטתי ארוכות אם לאפשר למטופל להדליק את הפצצות במפגש הטיפולי: מה משמעותן בשבילו? האין זה אמתי מדי? מסוכן? פורץ גבולות במקום שרק שימשתי בו מתמחה. לאחר היסוסים והתייעצות החלטתי לאפשר לו להדליק את הפצצות. קיוויתי שישכח את בקשתו, אך התבדיתי.

בפגישה הבאה החלו להתהוות תפקידים מדומים שנשארו אתנו כמעט בכל הפגישות בשנה ההיא. המפגש התחלק בין הזמן שיוני הכין את הפצצה, בחדר, לזמן שהדליק אותה, בחוץ. התימות המרכזיות שעלו בשנת הטיפול הראשונה התנקזו, הזדקקו ולבשו צורה של פצצה. בהדרגה תפסה הפצצה משמעות וקיום עצמאיים, מעין ישות שלישית שנולדה במרחב שבין המטופל לביני. תחושתי היתה כי קיומה כבר לא היה תלוי בי, בהסכמתי, ברצוני או במסגרת. היא היתה שם. פצצה.

באחת הפעמים המעטות שיוני סיפר על הפצצה שלו, הוא אמר: "הריח הרע יכול להתפשט רחוק, עד לבית שלי. הוא יגיע עד לאמא ויחנוק אותה". היתה זו הפעם הראשונה שבה ביטא יוני תוקפנות באופן מילולי בכלל, ותוקפנות כלפי אמו בפרט.

הדיון בתוקפנות מכאן ואילך נעשה באמצעות כוחן של הפצצות, עוצמתן וסכנותיהן. רוב הפצצות שיוני הכין היו בעלות גוף סגלגל ופתיל במרכזו. מבנה זה מזכיר קשר בין עובר לחבל הטבור, בין תינוק לאם, קשר שאצר כעס רב ותוקפנות אצל המטופל. בהצתת הפתיל, גוף הפצצה והפתיל התפוצצו והתכלו. באופן סמלי ביטא התהליך הרס תוקפני של הקשר אם−תינוק.

על תפקיד הפתיל אמר יוני: "בלי פתיל, אין כעס". הפתיל שיוצא מן הפצצה ודומה לחבל טבור, מחובר מצדו האחד לעובר − פצצה − ומצדו האחר אינו מחובר למאומה. הנתק סימל להבנתי את הקשר שהיה חסר בהזנה אמהית, המתורגם עתה לכעס ולהרסנות. הצתת הפתיל מעלה שתי נקודות משמעותיות. היא מאפשרת לכעס לפרוץ ולכלות את זעמו בגוף הפצצה ובסביבה; והחיבור למאומה נהפך לחיבור לאש. האש מסמלת כוח, גם של חיים וגם של הרס וכליון. אפשר לדמות את האם לאש ולגזור משמעות כפולה ומנוגדת: אם מזינה בחיים, ואם מכלה מנגד.

בפגישה אחרת הכין יוני פצצה מ"אבק שריפה", שהיו זיקוקים מפוררים, ונייר עיתון. הפצצה העלתה עשן רב, ואז, בבת אחת, התפוצצה בסילון של אש שיצא מחור קטן בנייר. אחרי הפיצוץ התפתחה שיחה על סוגי פצצות וסוגי אנשים. הוא הסביר: "אצל דנה הכל בחוץ, לא מחכה שנייה. ואני מתפוצץ רק מבפנים ובחוץ לא רואים כלום". אני חשה מחד את הכמיהה של יוני להתפוצץ ולהוציא הכל בסילון של אש, ומאידך את הפחד הגדול להתפוצץ כמו אחותו, בחוסר שליטה, "כשהכל בחוץ".



סילון של אש

יוני סימן שתי דרכי ביטוי הפוכות לתוקפנות: שליטה מוחלטת ואצירת התוקפנות בפנים, או התפרקות והתפרצות לא-נשלטת. מבחינתו לא היו דרכי ביניים. אולם בחלוף הזמן הסתמנו אפשרויות אחרות. חלק מהפצצות נדלק באופן חלקי והשליטה נשארה בידיו של המטופל. כלומר, אפשרות של שחרור מווסת של התוקפנות, תחת שליטה, החל להסתמן.

מבנה הפצצה אף הוא השתנה. המעטפת נעשתה דקה יותר, בעוד שהפנים התעבה. הפצצות הראשונות שיצר יוני היו ממולאות בחומרים רכים כבלונים, גומיות, צמר גפן ונייר. עם הזמן מילא יוני את הפצצות שלו באבקת זיקוקים דחוסה. המעבר מחומרים רכים וגומיים לאבק שריפה מעיד על שינוי בתכנים ובצרכים. אפשר לשער שהחומרים הרכים משקפים צרכים ינקותיים, רכים ומשתנים. בתקופה זו העשן היה חשוב ליוני יותר מהאש.

המעבר החד למילוי אחר, נוקשה, גברי ותוקפני יותר מעלה את התוקפנות והכעס כתוכן וכצורך עיקרי. גם העשן מאבד מחשיבותו ומכמותו, לעומת האש, שנהיית לתוצר בעל חשיבות מרכזית יותר.



האש

בפגישה אחת לקראת סיום הטיפול בנה יוני "פצצת הלם, רב-שכבתית", והזכיר שוב את אמו. הוא הסביר כי היה רוצה שאמו תראה שהפצצה מסוכנת ותיבהל. חל שינוי. יוני הסתפק בכך שאמו תכיר ותכבד את הצד התוקפני שבו. המשאלה "לחנוק אותה" השתנתה.



דיון

ויניקוט (1988) מתאר סוגים שונים של תוקפנות: תוקפנות אצורה שמתבטאת בילד מתוח, עצור ורציני; ותוקפנות מוחצנת המאופיינת בביטוי ישיר, מוגבלת ומתכלה. יוני עצמו הוא נער שקט ומנומס. לעומתו, הפצצות שלו קטנות ומלאות תוקפנות. אפשר להבין את השינוי במבנה מעטפת הפצצה, שהלכה ונהייתה דקה יותר, גם כתהליך שבו יכול יוני להחליף שכבות הגנה נוקשות בהגנות דקות וגמישות יותר, שאיפשרו לתכנים הפנימיים להשתחרר. המילוי, המסמל את התוקפנות ואת האני, היה במקביל למגובש יותר ותכניו הקשים היו למקובלים, קרובים, נגישים ומודעים יותר.

העשן והאש הם סמלים בעלי משמעויות רגשיות. לעשן מיוחס כוח מיטיב ויכולת לגרש את הרעות הבאות על האדם. לעומתו, האש מקושרת לתפישה של יצירה, חיים, תמורה, השתנות כוח וחיות. היא מסמלת ליבידו ושאיפה להתקדמות, כמו גם הרס. בשל כך, יסוד זה דורש ידיעה עצמית לכוון ולשלוט בלהבה (פישמן, 2002).

המעבר מהרבה עשן ומעט אש לאש חיונית, מתכלה, ולמעט עשן, עשוי לסמן מעבר מתוקפנות סבילה המייחלת לשינוי אל תוקפנות מוחצנת יותר שיוצרת שינוי. הפצצה (התוקפנות) מהסוג החדש שבנה יוני התכלתה במהירות רבה. המשאלות התוקפניות אף הן התמתנו. אם בתחילת הטיפול רצה יוני שהעשן יחנוק את אמו, בהמשך הסתפק בכך שאמו תראה את הפצצה ותיבהל.
מעבר זה מתאים לתיאור של ויניקוט על טיבה המתכלה של התוקפנות הישירה והמוחצנת, המביעה את המשאלה לראות ולהיראות, לעומת ההרסנות המאגית.

אפשר לתאר את השינוי בתוקפנות גם במושגיו של פרנקשטיין (1956), המבחין בין תוקפנות חיובית לשלילית. התוקפנות נחוצה בהתפתחות רגשית ורוחנית, וההבדל הוא בכיוונה: הרסני או בונה. תוקפנות בונה תתקוף הגנות ישנות ותפרק את המבנה הנפשי הישן למען מבנה גמיש יותר ומתאים יותר. תוקפנות הרסנית תיצמד לדפוסים ולהגנות ישנות ונוקשות. השינוי במבנה הפצצה − מעטפת דקה יותר שהולכת ונהיית דקה וגמישה, ופנים שהופך לנוקשה יותר ואי לכך מכוון, ובעל עוצמת אש מזוקקת יותר − מתאים אפוא לתיאור של פרנקשטיין.

התוקפנות, שהיתה מרכזית בטיפול הזה, היא חלק מנושאים נוספים המופיעים ביתר בולטות בגיל ההתבגרות. בלוס (1962) קושר בין המיניות המתעוררת בגיל ההתבגרות לבין התוקפנות. ואכן, אצל המטופל יוני, המיניות והתוקפנות שזורות זו בזו. הפצצות שלו מורכבות מגוף הפצצה שאליו מחובר פתיל. בפצצות הראשונות היה זה פתיל של נר, שחיבורו לגוף הפצצה הזכיר קשר עוברי לחבל הטבור. בהמשך התקשה הפתיל. יוני עבר להשתמש בפתיל העשוי רק מחומרים קשים, כגון גפרור, חוט ברזל או ראש זיקוק. הוא נעץ אותו בגוף הפצצה בדרך שמזכירה חדירה מינית. הדלקת הפצצות, התקשות הפתיל והשנייה שבה מגיע רגע השיא בפיצוץ מזכירים עד מאוד פורקן מיני.

לפי פרויד, הקונפליקט האדיפלי שב ומופיע בגיל ההתבגרות ודורש פתרון (פרויד, 1925). המתבגר מתמודד עם רגשות מסוכנים אלה בהתרחקות מההורים ובהתקרבות לבני גילו. התרחקות זו מלווה לפחות לזמן מה בדחייה ועוינות כלפי ההורים.

הקשר הסבוך הזה מתבטא בפצצות של יוני המתבגר, המבטאות בלבול. מצד אחד, הפתיל מיני וחודר לגוף הפצצה. מצד שני, הוא ינקותי ומתחבר לפצצה כמו חבל טבור לעובר. חיבור כפול זה מעלה את הדילמה בין מיניות אדיפלית לבין קשר אם-ילד, בין הרצון לשחרור לבין משאלה להזנה ולחסות אמהית.

הרצון להשתחרר מהקשר עם אמו הופיע בעבודות רבות של המטופל בשנה הראשונה. בשנה זו ניסה יוני אין-ספור פעמים להתיר ולקרוע את הקשר, שלרוב נשאר מדולדל וחסר חיות. בשנה השנייה גילה יוני את כוחה של האש וניצל אותו כדי לבחון, ליצור ולנתק שוב ושוב את הקשר עם אמו. יתכן שהחזרתיות הרבה מעידה גם שהקשר לא הצליח למלא את צרכיו הראשוניים.

במקביל לעבודה הסימבולית של החצנת התוקפנות והתרחקות מהקשר עם אמו, החל יוני לשתף אותי בקשיים ובהצלחות מחוץ לכותלי חדר הטיפול ומחוץ למסגרת המשפחתית. הוא סיפר על הקושי שלו ביצירת קשרים חברתיים ועל דרכי ההימנעות שלו. אולם בראשונה הוא ביטא התלבטות, באשר להשתתפותו בפעילויות חברתיות מחוץ לביתו, כגון מסיבות וטיולים.

פרויד מוסיף כי חרדת הסירוס אצל הבן מתעוררת גם היא מחדש בגיל ההתבגרות (פרויד, 1953). תימה זו של סירוס מופיעה בעבודותיו של יוני לאורך שתי שנות הטיפול. בשנה הראשונה התחלקו עבודותיו ליותר "נשיות" ויותר "גבריות". בהתבוננות בפצצות אפשר למצוא חלוקה דומה. סוג אחד של פצצות בעלות נפח, סגלגלות ופתיל במרכזן מייצגות את הפן האמהי-הנשי והקונפליקטים העולים ממנו. הסוג השני של הפצצות מורכב משיפוד עץ שבור בקודקודו. ראש השיפוד השבור נשאר תלוי ומוחזק בסיבים בודדים, ויוני תולה אותו כמו שהוא על חבל בגינה ומצית אותו. פצצות מסוג זה − ארוכות, פאליות ונתלות על חבל − מעלות את נושא חרדת הסירוס. זוהי התייחסות לאביו חסר האונים, עבודותיו של יוני עוסקות גם בפחדו להידמות לאביו.

:
פצצה פאלית פצצה נשית
פצצה פאלית פצצה נשית








עבודותיו של יוני דורשות מאמץ גופני רב, והוא לא נרתע מהשקעה זו. אנה פרויד מתארת את מנגנון הסגפנות, המתבטא במאמץ גופני, בהתגברות על-רצונית על קשיי ביצוע ובהתמדה במשימה (פרויד, 1958). יוני אכן מנצל את כוחו הגברי החדש ובודק את גבולותיו, ללא איום של מיניות מודעת. הוא מנסר עץ וברזל, תוקע מסמרים, יורה, קולע ואף בודק אם יוכל לכאב הצריבה של טיפת דבק חם על ידו. סגפנות זו והתגברות כוח הרצון מתקשרים גם הם לנושא של טקסי מעבר מילדות לבגרות.

ביהדות, טקס המעבר המציין את היות הנער לגבר צעיר הוא אירוע הבר מצווה. יוני חגג את בר המצווה שלו בשנה הראשונה לטיפול. ההכנות לפני הטקס היו רבות, וגם הסיפורים. אכזבתו היתה גדולה כמידת הציפייה. כשנשאל על האירוע, הפטיר "היה בסדר", ולא שב לדבר על הנושא. חודשים אחדים אחר כך החל לבנות פצצות, וכך שבוע אחר שבוע במשך חודשים ארוכים.

לבניית הפצצה והפעלתה היו מאפיינים של טקס, אשר חזר על עצמו מדי שבוע בכל טיפול. קודם היו ההכנות: בדיקת החומרים והסבר על הפצצה הנבנית. ההכנות תוכננו בקפדנות, בציפייה ובמתח מתגברים, שהגיעו לשיאם בהדלקת הפצצה. ההתקן עצמו הורכב מחומרים פשוטים וגודלו היה קטן, אך הוא היה טעון במשמעויות רגשיות עצומות. מבחינה זו שימשה הפצצה כחלק קטן המייצג את השלם.

בתחילת הפגישה בדק יוני את שולחן החומרים והתחיל בבנייה. תפקידי בשלב זה היה לצפות בו ולעזור, אם היה צורך. לאחר מכן יצאנו החוצה. יוני הצטייד בגפרורים, ואני בדקתי אתו אם יש צורך במים למקרה שהאש תצא מכלל שליטה. יוני היה מהרהר בכך ומשאיר לי את ההחלטה הסופית. קיבלתי אחריות זו כמבוגר המגן על הילד-המתבגר, הזקוק למבוגר אחראי.

בחוץ נהג יוני לחפש את המקום המתאים לפצצה: על האדמה, תלויה, מתחת למחסה, קרוב לקיר. אחרי שבחר את המקום המתאים, בהתחשב בהתקן ובתנאי מזג האוויר − רוח, חום, גשם − הוא הכין את הסביבה. לעתים הסתכמה הכנה זו בסילוק עלים ופסולת. בפעמים אחרות הקיף יוני את אתר הפיצוץ במעגל אבנים או במשולש של גזרי עצים, כשהפצצה תלויה מעליו.

לפעמים הקדים יוני את הפיצוץ בתיפוף קצר אשר הזכיר טקס שבטי, ואז ניגש להבעיר את הפצצה. ההבערה היתה יכולה להימשך זמן רב ולצרוך גפרורים רבים. כשהפתיל נדלק, יוני היה זז אחורה במהירות וקורא לי להתרחק ולהגיע לנקודת תצפית בטוחה. בקוראו לי להתרחק, חשתי הן הגנה והן הזמנה, גם על רקע היותי מטפלת אישה מול נער המגלה את גבריותו. או אז התבוננו יחד בבעירה. ההסתכלות בשניים היתה משמעותית מאוד, וחוות דעתי הוסיפה לחוויה של יוני וחיזקה אותה. זה היה הזמן שיוני היה משתף אותי בתחושותיו הראשוניות, אשר כללו אכזבה, התפעלות, גאווה ותסכול.

הפצצה היתה יציר ידיו ונפשו של המטופל יוני, אך בזמן בעירתה כמו ניתנו לה חיים משל עצמה שהיו בהם עשן, אש ואי-ודאות. יוני שיחרר פצצה ממשית וסמלית, טעונה במטעניה הרגשיים. את תוצאות ההתפוצצות אפשר היה רק לנחש, וכך אפפו את האירוע תחושות של סכנה והתפעלות, ושל שליטה לא מלאה, בעומד להתרחש.

הטקס הסתיים כשהפצצה כבתה. יוני ואני, המטופל והמטפלת, היינו ניגשים לאתר הפיצוץ. הוא בחן את השרידים: האם נותרה ליבת חומר; מה קרה לסביבה. לעתים השאיר גלעד או מצבה, שיפוד חרוך תקוע באדמה, למשל. פעמים אחרות אסף את השיירים לקופסה. התהליך כולו התרחש בין פעמיים לשלוש בפגישה. בהפסקה שבין הפצצות התפתחה שיחה על הפצצה וניסיון להבין מה היה ייחודי בה ביחס לקודמות, וגם אלו רגשות עוררה. יוני היה יכול לעקוב לעתים, לרגע קצר, אחרי הפצצה המטאפורית ולהתייחס להרהורי אילו: אילו היתה הפצצה בן אדם, איזה מין בן אדם היתה ולאן היתה רוצה להגיע.

שחר לוי מגדירה את מטרתו של טקס החניכה כמיתון הדחפים והריגושים של היחיד והנחייתו מילדות לבגרות (שחר לוי, 2000). יוני אכן ניצל מפגשים אלה לעבודה על הדחפים התוקפניים והמיניים, תוך כדי בחינת היכולות הגבריות הבוגרות, שהיו חדשות לו. בניגוד לטקס בר המצווה, שכנראה לא שינה הרבה באורח חייו ובמעמדו החברתי או המשפחתי, הרי שבטקס יצירת הפצצות והבערתן נצרך יוני לתכונות חזקות ובוגרות וגילה כי הן קיימות בו. הוא בחן סגולות ומיומנויות של אומץ, משמעת, התמודדות עם סכנה, תכנון, הפקת לקחים, שליטה והתמודדות עם חוסר ודאות.

גם הנושאים המרכזיים שעלו בתהליך − חרדת הסירוס, הקונפליקט האדיפלי והיחס הדו-ערכי לדמויות נשיות − מאפיינים, על-פי התיאוריות הפסיכואנליטיות, את טקסי המעבר (בטלהיים, 1962). יונג אף מדגיש את הצורך להינתק מהאם כמטרתו העיקרית של טקס המעבר (יונג, 1989).
לרוב, מלווה הנער בטקס הוא גבר או אבי הנער. בלוס מתאר כי האב נדרש לתת לבנו את האישור ואת הברכה: "בני, אתה גבר" (בלוס, 1979). ברכה ואישור אלה נעדרו מחייו של יוני, אולי כיוון שאביו של יוני חסר אותן איכויות גבריות. מבחינה זו הרגשתי היתה שהיותי מטפלת אישה יכולה לספק רק חלק מהצרכים של יוני בטקסי המעבר שבין ילדות לבגרות.

המסגרת הקבועה וחומרי האמנות תרמו אף הם ליצירת טקסיות. יוני יצר דימוי שבין טוטם לשעיר לעזאזל. סיאנו הגדירה את הטוטם השבטי כמייצג חלק מן השלם ואוצר בתוכו כוחות של הגנה ומזל (סיאנו, 2000). דימוי השעיר לעזאזל – "טליסמא" בטיפול באמנות − אוצר אף הוא כוחות ואנרגיה, אך מהסוג הלא-רצוי, שרוצים להיפטר מהם (שבריאן, 1995). הפצצה של יוני היתה דימוי מורכב המגלם כוחות ואנרגיה, הן כאלה המייצגים מזל וכוח והן כאלה שיוני רצה לשרוף ולהיפטר מהם. חומרי האמנות איפשרו יצירת דיאלוג בין טוטם לטליסמא, המגלמים בתוכם תכנים ומשמעויות רגשיות שונות ואף הפוכות.

הטיפול ביוני כלל בתוכו שינויים דרמטיים במערך הטיפולי ושבירה של המסגרת המקובלת: השילוב בין פנים החדר והסביבה החיצונית לו והשימוש באש בתוך מסגרת טיפולית. הנושאים המרכזיים שהמטופל התמודד אתם הופיעו כבר בשנה הראשונה, ללא שימוש באש או יציאה מתחומי החדר. אולם השינויים בצורת הטיפול העמיקו את רוחב היריעה. תוצרי הבעירה, האש והעשן, ייצגו מצבים נפשיים מרכזיים אצל המטופל. חשיבותם היתה הן בדינמיות שלהם והן ביכולתם להשפיע ולשנות את מי ואת מה שבא אתם במגע.

הדימוי המרכזי בשנת טיפול זו, הפצצה, איפשר עבודה נמרצת על נושאים של קשר, תוקפנות ומיניות, שנעשתה ברובה בשפה מטאפורית וסימבולית. הפצצה שימשה מטאפורה מורכבת, ואיפשרה לבטא ניגודים, קונפליקטים, פנטסיות, מודע ומה שמתחתיו.

ואילו אני, המטפלת, מצאתי את עצמי שותפה בעולם של פצצות. מהרהרת ביני לבין עצמי על הפצצה שנולדה דווקא במפגש ביני לבין המטופל יוני; מתבוננת בפנים נפשי על החיבור והשוני שבין פצצות ובין עולמות של נער מטופל ושל מטפלת, שלו ושלי. על פצצות שדיברו עולם פנימי.

התאמנתי בלסמוך על הפצצה שתוביל את הטיפול ובלהניח מעט בצד שאלות ותהיות כמו כמה עוד פצצות יוצתו לפני שיוני יביא גם לדינמיקה שבין שנינו את המתחים והקונפליקטים שבוערים בו. האם די בסימבוליות? עד כמה לפרש ולדעת. עד כמה אני מסכימה באופן פנימי ועמוק לחבור לדימוי המתומצת הזה, להישאר אתו ולהאמין בו.

הטיפול של יוני הסתיים לפני שש שנים. שש שנים אחרי, כשהעשן והאש התפוגגו כבר מזמן והאוויר היה שוב לצלול ושקוף, אני יכולה להרגיש את הדיוק והעוצמה של הדימוי הזה: פצצה.
הפצצה אשר עיגלה, עירסלה וטילטלה בתוכה את יוני, את נפשו ואותי.




מקורות


אלמוג, י' (1992). "זיהוי חומרי נפץ", מדע - עיון מדעי לכל, הוצ' מוסד ויצמן

ויניקוט, ד' ו' (1988). הילד, משפחתו וסביבתו, תל אביב, ספריית הפועלים

יונג, ק' ג' (1989). האני והלא-מודע, תל אביב, דביר

סיאנו, י' (2000). "טוטם, בניית מקום בטוח למתבגרים באמצעות יצירה והבעה חזותית", תרפיה באמצעות אמנויות, כרך ד', חוברת מס' 1

פישמן, ר' (2002). סימבולים, המילון המלא, הוד השרון, אסטרולוג

פרנקשטיין, ק' (1956). "התוקפנות השלילית והתוקפנות החיובית", מגמות, עמ' 119-139

שבריאן, ג'' (1995). "השעיר לעזאזל והטליסמא: העברה בתרפיה באמנות", מתוך: דאלי ועמיתים. תרפיה באמנות. קרית ביאליק, אח

שחר-לוי, י' (2000). "טכסיות ואי-טכסיות − שתי גישות משלימות בטיפול: סדנת התנסות וחשיבה". תרפיה באמצעות אמנויות, כרך ד', חוברת מס' 1

Bettelheim, B. (1962). Symbolic wounds, New York, Collier books

Blos, P. (1962). On adolescence: A psychoanalytic interpretation, New York, Free Press

Blos, P. (1979). The adolescence passage: Developmental issues, New York, International Universities Press

Freud, A. (1958). Adolescence in: R. S. Psychological Study of the Child, New York, International University Press

Freud, S. (1925). "Three contributions to the sexual theory", Nervous and mental disease, monograph

Freud, S. (1953). A general introduction to psychoanalysis, New York, Permabooks
 
 
 

מי אנחנו  I  צור קשר  I  ארכיון


כל הזכויות שמורות לסמינר הקיבוצים  2010    ן     Site by Luna Desig   

לייבסיטי - בניית אתרים